שוב נוטלת ידיים
כבר כמה דורות.
ההתמדה לגעת במים על בסיס קיומי
של אכילה, התפנות והתעוררות ליום חדש
בלי כל אחיזה בהיגיון של ניקיון או של רמת חיידקים על כפות הידיים.
מוזגת מים מכלי ונותנת להם להישפך יד אחרי יד לרגע של ליטוף,
למפגש עם רכות במצב צבירה הכי חי שלה – מים.
מטהרת בי את האמונה
שגם הרגלים קשים יכולים לשוב להתחדש.
לאט. בשקט. ברכות.